ענת סיפרה שמאז הגן ולכל אורך בית הספר היסודי היא הרגישה לא שייכת, "כאילו עטף אותי צל שמנע ממני ליצור קשר. לא דיברתי, לא הסתכלתי, לא שיחקתי, לא הזמנתי חברים אלי הביתה ואף אחד לא הזמין אותי, כאילו לא הייתי קיימת. וזה היה לי בסדר. הייתי כמו עלה נידף. פחדתי מכל דבר, פחדתי לחיות. בתיכון המצב השתפר מעט. זה קרה בכיתה י'. הציונים שלי הפכו טובים וילדים מהכיתה חשבו שאני חכמה ומוזרה. היו לי שתי חברות, אבל אף פעם לא הזמנתי אותן הביתה והיינו נפגשות לפעמים אצלן בבית".
ענת דיברה בשטף כאילו אם תעצור לא תוכל להמשיך. הרגשתי שהדברים בוערים בתוכה. היא המשיכה וסיפרה על השרות הצבאי, שבו גילתה שיש גם בנים. "הייתי מאוד ביישנית, ואחרי שנה היכרתי בחור שאיתו הייתי בקשר 3 חודשים. הוא היה הראשון שלי וכשהוא השתחרר זה נגמר מעצמו. מאז ועד היום היו לי רק קשרים קצרים, עם מעט מאוד מהם הגעתי למיטה. יש לי כלל שאני צריכה זמן לבטוח בבחור לפני שנכנסים למיטה ומי שישר מכוון לסקס, לא מתאים לי"
בפגישה הבאה שאלתי את ענת האם הייתה במסגרת טיפולית כלשהי. ענת סיפרה שהיא נמצאת היום ב"שומרי משקל", לאחר מחשבה קצרה סיפרה ענת שהייתה בטיפול פסיכולוגי כשהייתה בתחילת התיכון. שאלתי מה הייתה הסיבה לטיפול, ענת נאנחה ויכולתי לראות שהיא מתכווצת. "חשבתי שלא אצטרך לדבר על זה באימון, אבל אני מבינה שאי אפשר להסתיר.... אבא שלי היכה את אמא ואותי ואת אחי", ענת דיברה לאט כשכל מילה מודגשת. "החיים בבית היו גיהנום. זה קרה מהרגע שאני זוכרת את עצמי, קללות, השפלות, העלבות, מכות רצח - סטירות, בעיטות, הצלפות עם חגורה, שעות שהיינו כלואים בשרותים, או מחוץ לבית". ענת בכתה, ללא קול, רק דמעות זלגו מעיניה. "המצב נמשך עד שיצאתי לצבא, גם לאימא הוא הרביץ ואיים שירצח אותה".
ה"צל" שענת דיברה עליו בפגישה הקודמת הפך להיות לי מובן. החשש להיות בחברה, להביא חברים הביתה. שתקנו כמה דקות יחד. ענת אמרה בשקט "כל הילדות שלי ניסיתי להעלם, כדי שהוא לא יראה אותי ואז לא יקרה כלום. אבל הוא היה בלתי צפוי לחלוטין, אי אפשר היה לדעת מתי הוא ישתולל". ענת שתקה " אף פעם לא סיפרתי את מה שאמרתי לך לאף אחד. אני חושבת שאני מרגישה פה בטוחה קצת יותר. אתה חושב שתוכל לעזור לי?"
התלבטתי. ענת עברה התעללות נפשית ופיזית מתמשכת ומהשיחות הראשונות שלנו נראה שענת עברה טראומה קשה שתהליך ההחלמה ממנה מורכב וארוך. האם זה מתאים למסגרת אימון או שמצריך טיפול פסיכולוגי עמוק? יחד עם זאת נוצר קשר ופתיחות מצד ענת, שהיא לא חוותה קודם, ויתכן שהעברתה לטיפול פסיכולוגי תגביר את תחושתה שהיא לבד בעולם ותגרום לה להסתגר בתוך עצמה ולהתנתק. אמרתי לענת שאנחנו יכולים לנסות ולעבור את המסע שלה יחד. זה לא יהיה אימון קצר, כמו שחשבה מראש, כי חייבים לדבר על העבר ולהתמודד איתו.
במפגשים הבאים דיברנו על התחושות שהביאו את ענת לא לספר ולא לדבר על ההתעללות עם אף אחד. ענת הסבירה שהרגשות שעוטפים אותה הם בעיקר אשמה ובושה. "תסבירי", ביקשתי. "הבושה היא בזה שמדובר באבא שלי, זו המשפחה שלי. מה זה אומר עלי אם הוא מתנהג כך? והאשמה היא על למה לא עשיתי עם זה כלום, למה לא אמרתי למורה או לשכנה או פניתי למשטרה. אתה יודע שהוא הפסיק להכות את אימא רק לפני 3 שנים אחרי שאמרתי לו שאני פונה למשטרה אם הוא לא מפסיק". "את מבקרת אותם?", שאלתי, " אני מגיעה לשם פעם בחודש וגם זה קשה לי, אבל אני באה לראות מה שלום אימא."
בשבועות הבאים עבדנו על תחושות האשמה והבושה. ענת הרגישה יותר ויותר את המקום הנפרד שלה בעולם, ושאינה צריכה לחוש בושה בגלל ההקשר המשפחתי. ענת גם הבינה שחלק מתחושת האשמה שלה נובע מההסתכלות שלה היום, בעיניים של מבוגר, על ההתעללות שחוותה, ועל כך שהיא שופטת את עצמה, בלי להבין שהיתה בסך הכל ילדה קטנה שלא יכולה להציל את עצמה. ענת ראתה שגם אימא שלה לא הצליחה לעמוד מול אבא, ולכן לא הגיוני לצפות שהיא עצמה, כילדה, היתה אמורה להצליח לעמוד מולו.
כארבעה חודשים לאחר שהתחלנו בתהליך ענת סיפרה לחברתה הטובה על ההתעללות. היא חששה מאוד מהתגובה של חברתה, אבל הבינה שההיסטוריה שלה היא חלק ממנה, ולא תיתכן חברות אמת בלי לשתף בנושא כל כך משמעותי. השיחה הייתה טובה, והחברה אמרה לענת שהיא הרגישה כל השנים שהיא מסתירה סוד אפל מהעבר וחיכתה שהיא תרגיש בנוח ותספר. ענת ראתה שהיא יכולה לספר והיא לא מתפרקת ובעצם הדיבור והשיתוף. להיפך, מנחמים אותה ותומכים בה. היא כבר הרגישה פחות ופחות את הבושה והאשמה.
השלב הבא בתהליך היה לאפשר לענת לראות ולהאמין שהיא יכולה לכתוב ולחיות סוף אחר של הסיפור, שרוב הקשרים הם טובים ומעט מאוד קשרים מגיעים למצב של אלימות, ושגם אם יקרה המקרה הנורא, והיא תהיה בקשר עם גבר שיהפוך להיות גבר אלים ומכה, היא איננה אימא שלה, וזו לא גזירת גורל, ואין סיבה להישאר במקום כזה.
במקביל לתהליך של השיחות ביננו ענת החלה לרדת במשקל. בכל מפגש דיברנו על מנגנון ההגנה, החיץ הפיזי שענת בנתה בינה לבין העולם על ידי שכבות השומן שעליה. "אם אני אהיה שמנה, אף גבר לא ירצה אותי, ואני לא אצטרך להתמודד עם הפחד", ככל שהאמון של ענת בעצמה ובסביבה עלה, כך ירדה ענת במשקל.
לאחר חצי שנה ענת החלה לצאת לדייטים. היא נראתה שונה, לא עוד הילדה המכווצת שמהלכת בצל, אלא אישה שבטוחה ביכולתה.
סיימנו את המסע וסיכמנו שענת תעדכן כשתרצה. כארבעה חודשים מאוחר יותר קיבלתי ממנה מייל: " רציתי לספר לך שבחודשים האחרונים אני מעבירה בהתנדבות כל שבוע הרצאה בבית ספר תיכון אחר, ומספרת על אבא והמכות והצלקות שנותרו. אני מספרת על תהליך הריפוי, ועל הכוחות שמצאתי בתוכי, ועל ההבנה שהגיע הזמן לחיות את חיי ולהפסיק להיות קורבן של אבא. בכל פעם כשאני מסתכלת על הילדים שיושבים מולי, אני רואה את זו שמסתכלת לריצפה, וזה שמנסה להעלם, וזו שמנגבת במהירות דימעה שלא יראו... היום אני מרגישה שלמה עם עצמי ומוכנה לקבל לחיי בן זוג"
מכון זוגות למכון זוגות ניתן לפנות לטיפול פסיכולוגי אישי וזוגי, לצד אימון אישי ממוקד למציאת זוגיות ואימון למציאת קריירה. המכון משלב סינטזה של אימון ופסיכולוגיה בטיפול קבוצתי ממוקד בנושאי זוגיות, יחסים ותקשורת בין אישית. http://www.zoogot.co.il
